בית המשפט המחוזי בלוד, קיבל את עמדת הפרקליטות ודחה בקשה לאישור תביעה ייצוגית נגד רשות המיסים בעניין ניכוי הוצאות כיבוד קל שהוצאו שלא במקום העיסוק של הנישום. בית המשפט גם דחה את התביעה וקבע כי התובעים יישאו בהוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 30 אלף שקל.
מי שהגישה את הבקשה להכרה בתביעה כייצוגית, היא חברת ‘מהילי’ שעוסקת במתן שירותים בתחום המחשוב ואבטחת מידע. המבקשת לא מעסיקה עובדים ועיקר פעילותה בחו”ל. לטענת מנכ”ל החברה , לצורך פעילות השיווק של החברה וקידום עסקיה, מתקיימות על ידו או על ידי קבלני משנה מטעמו, פגישות עסקיות עם לקוחות פוטנציאליים, שלעתים מתקיימות בבתי קפה בהם מתכבד המנכ"ל ו/או מי מטעמו וכן הלקוח עמו מתקיימת הפגישה ב"קפה ומאפה". החברה ניסתה לקבל ללא הצלחה את אישורו מראש של פקיד השומה לניכוי הוצאות אלה.
תקנה 2(1) לתקנות מס הכנסה ("ניכוי הוצאות מסוימות") קובעת כי 80% מההוצאות שהוצאו לכיבוד קל במקום העיסוק של הנישום יותרו לניכו; לענין זה "כיבוד קל" – שתיה קרה או חמה, עוגיות וכיוצא באלה.
החברה טענה כי יש לראות בבתי הקפה כחלק ממקום העיסוק בשל קיומן של פגישות עסקיות תדירות בהן. אך ביהמ"ש דוחה טענה זו וקובע כי לא ניתן לראות בבית קפה מזדמן, כ"מקום עיסוק", אף אם מזדמנים אליו לעיתים קרובות.
לאור האמור, קובע ביהמ"ש, כי הוצאות כיבוד שלא במקום העסק – אינן מותרות בניכוי. ביהמ"ש מנמק את הקביעה בכך שהוצאות כיבוד הן מטבען "מעורבות", קרי – כרוך בהן הן מרכיב פרטי והן מרכיב עסקי, ומטעם זה עלה הצורך בהגבלת ניכוין, באמצעות תקנה "ניכוי הוצאות מסוימות". זאת, משום שהאפשרות להכליל הוצאות פרטיות על-ידי מנהל או עובד של עסק בזמן שהותו מחוץ למקום העיסוק, בהיעדר פיקוח, גבוהה משמעותית מאפשרות שכזו במקום העיסוק.
הוצאות כיבוד שאינן עומדות בתנאים אסורות בניכוי על פי התקנות. ומה הם אותם תנאים, סייגים ומגבלות החלים על הוצאות כיבוד? ראשית, שהניכוי בגין הוצאות כיבוד יהיה אך ורק בגובה 80% מההוצאות. שנית, שיהיו אלו הוצאות לכיבוד קל ולא לכיבוד מסוג אחר. שלישית, שתהיינה אלה הוצאות כיבוד במקום העיסוק ולא מחוץ למקום העיסוק.
לפיכך, הוצאות כיבוד שלא במקום העסק – אינן מותרות בניכוי.
תותח מי שכתב את הבלוג 🙂